07/10/2024

חוזר אחורה לשני קטעים שכתבתי, במלאות שבוע וחודש לשבת ההיא.

13/10/2023, ערב שבת כ"ט בתשרי תשפ"ד, רחובות

תושבי השכונות נווה יהודה, שדרות חן והסביבה, אחרי שבוע של פעילות במקלט המואר אני רוצה לשתף בשני ציטוטים קצרים, שלשניהם נחשפתי לראשונה בגיל 17, ושניהם אומרים את אותו הדבר בהפרש של כמה אלפי שנים.

הראשון, שלמדתי לבגרות בתנ"ך מפי הנביא ירמיהו:

ירמיהו כועס על אלוהים שפיתה אותו בדבר הנבואה, ושלח אותו להיות נביא זעם לעם שאינו מוכן לשמוע את האמת, ומקווה להצליח לשכוח מאלוהים ולהתפטר מהתפקיד, אבל האמת בוערת בו והוא לא יכול להתכחש לה.

לאותו המסר בדיוק, אבל עם פחות גבריות רעילה, נחשפתי בכתבי חנה סנש במהלך ההכנה למסע לפולין:

חנה וירמיהו שותפים לאותה התפילה לאלוהים – אנחנו יודעים מה הדרך, תן לנו את הכוח ללכת בה. כמה קינאתי בתפילה הזאת בגיל 17, וכמה אני מקנא בה עד היום. כדי להסביר למה, הרשו לי קודם למנות כמה אירועים היסטוריים שליוו את התבגרותי, מלידתי ב 09/02/1991 תוך כדי אזעקת 'נחש צפע' במלחמת המפרץ, עד שהשתחררתי מהצבא בגיל 22 (לא הייתי בקבע, הייתי בנח"ל), כל אחד מהם חסר תקדים, כל אחד מהם לא נורמלי, כל אחד מהם מהפכני ומשנה מציאות: רצח רבין, בועת הדוט קום, האינתיפאדה השניה, 9/11, תוכנית ההתנתקות, לבנון השנייה, הרשתות החברתיות, שביתת המורים הגדולה (בכיתה י"א), המצאת האייפון, עופרת יצוקה (בכיתה י"ב באשדוד), המשבר הכלכלי העולמי, מחאת הדיור.

הדור שלי, דור ה-y, שמעדיף לאכול טוסט אבוקדו ולגור בשכירות, שמתעסק באיזה מגדר הוא מזדהה היום במקום להביא משפחה נורמלית, למד שחנה סנש הייתה מהאחרונות שעוד היו יכולות להתפלל "אני יודעת את הדרך, תן לי כוח ללכת בה". הדור שלי למד שבסוף המאה ה-19, כמו שניטשה אמר, אלוהים מת כי אנחנו הרגנו אותו, ושבשנות ה-40 עשו לו חתיכת וידוא הריגה. ומאז אין דרך, אין אמת, מאז הצריכה היא התרבות שלך, הבנק הוא המשפחה שלך והטלפון הוא החבר שלך. איש הישר בעיניו יעשה.

לכן קינאתי כל כך בתפילות של חנה וירמיהו. התפילות שלי היו תמימות הרבה יותר. התפללתי למצוא את הדרך. מה שקיבלתי במקום הוא תקווה. תקווה שתלמידי, בני דור ה-z וילדכם, בני דור האלפא, שבמקום לחוות מהפכה כל 4 שנים כמוני - הספיקו רק בעשור הנוכחי לחוות משברי אקלים, מגיפה עולמית ואת הדבר הזה, שעוד אין לו שם - משכילים להבין שאין דבר כזה סטטוס קוו, שהעולם משתנה כל הזמן, ושהם בעלי אחריות ובעלי יכולת לכוון את השינוי שלו. ושבשביל זה הם צריכים להיזכר במה ששכחנו – שיש דרך.

שני אנשים עומדים על צומת. האחד שואל "מהי הדרך?" והשני עונה "הנהי". שניהם טועים. הדבר היחיד שאפשר ללמד זה איך למצוא את הדרך. מוצאים את הדרך בעזרת שותפות. מוצאים את הדרך בעזרת קהילה. מוצאים את הדרך בעזרת דבקות בשוויון ערך האדם באשר הוא אדם. מוצאים את הדרך בעזרת מפגש עם האחר. מוצאים את הדרך בעזרת למידה והרחבה של השכל והנפש.

אני מחפש את הדרך בעזרת התלמידים והחניכים שלי, בעבר בהווה ובעתיד, בעזרת קוויר בעיר, בעזרת המשפחה שלי, בעזרת החברים והחברות, בעזרת דייזי ומרגו, בעזרת המתמטיקה והפילוסופיה שלמדתי ועוד אלמד. למדו את עצמכם ואת ילדיכם לחפש איך לחפש את הדרך. אל תלמדו אותם שהיא לא שם.

שתהיה לכולנו שבת של שלום.

---------------------------------------------------

חודש שלם פנסנו הקטן דולק אחר האנושיות שאבדה. אולי עכשיו יחפש אותה בפעולה האנושית היסודית של חלוקת הזמן למקטעים ושברים. הזמן זורם ברציפות, הוא אינו יודע מתי מתו אב ואלול, ושנאסף גם תשרי ועוד רגע גם חשוון. הוא לא יודע שריכזנו את כל החגים לחודש תשרי ולכן חשוון הוא "מרחשוון", ושהגננת בגן אמרה שזה לא מתוך מרירות אלא כדי לתת לו כבוד – הוא מר חשוון.

הזמן בחולפו אינו יודע שבני האדם אוהבים גם לקטוע מילים, ושהם אוהבים גם לטעות ושהם אוהבים במיוחד לעשות את שתי הפעולות האלה יחד. כי חשון אינו מר חשוון אלא מרחש ון, או בפרסית "רעש הגשם", שיורד בעיתו כדי שבאביב יצמחו לנו פרחים.

ואולי, מבין כל הטעויות שהובילו לתשרי תשפ"ד, טעינו גם בחלוקת הזמנים וגם בחלוקת המילים. אך כאן תשרי בא לעזרתנו בהיותו חודש של תיקון. כי תשרי צריך לשאת מעכשיו לא רק את חללי מלחמת יום הכיפורים אלא גם את חללי אסון שמחת תורה. אז הוא ייקח את עולו של הבא אחריו וייקרא מעתה "תשרימר".

וחשוון? הוא טובה לו הריקנות, שיהיה בה מקום לגשמי הברכה שישטפו את הנגב המערבי ויראו לנו לאן לצמוח.

יהיה זכרם ברוך, במותם ציוו לנו את החיים.